ארין שואפת יום אחר יום לזכות בתלמידיה למרות דחייתה העיקשת מכל צורות ההשתתפות בכיתה. אבל המציאות של הגטו לא לוקחת הרבה זמן להתגבר. חברת כנופיית לטינה מהכיתה שלה עדה לירי על רקע גזעני; יום אחר המורה מיירט קריקטורה גזענית מגעיל. ארין לוקחת את האירועים האלה והופכת אותם למרכיבי למידה דינאמיים. כך מתחולל מהפך בכיתה: התלמידים מתחילים להקשיב וארין משתחררת מדעותיה הקדומות האידיאליסטיות ומקבלת לשמוע את הסיפורים שמספרים לה הבנים על הרחובות הרעים שבהם עליהם לשרוד מלחמה לא מוכרזת. ארין מתחילה להתחבר לחברי הכיתה שלה. הוא מביא להם דיסקים וספרים של מוזיקה אורבנית שצמחו מסוג אחר של גטו, כמו "יומנה של אנה פרנק", ובאמצעות הכלים הפשוטים הללו הוא פוקח את עיניהם לחווית המאבק של מי שסבלו מאי סובלנות מחוץ לקהילות. לאלה שהבנים שייכים. בידיעה שלכל אחד מתלמידיה יש סיפור לספר, ארין מעודדת אותם לנהל יומן של מחשבותיהם וחוויותיהם. לאחר שיתוף זה עם האחרים, כל תלמיד רואה שחבריו לכיתה חווים מצב דומה לשלהם; והם מבינים לראשונה שיש יותר אופקים בחיים מאשר לחכות להיות בחיים בגיל 18. יומני הבנים מפסיקים להיות מטלות כיתתיות והופכים למכשיר של אישור חיוני; והמגע עם תלמידיה משפיע על ארין הרבה יותר ממה שהיא יכלה לדמיין.
לא מקובל בעולם ההוראה להכיר ולהודות למורה. המורה הטוב נותן בחופשיות ואם יש רגעים של הכרת תודה, הם בדרך כלל לא משהו מיידי, אלא בטווח הארוך. אולם ארין גרווול מתוגמלת על מאמציה בסוף הסיפור. בנוסף, היא משלמת הרבה מאוד במישור האישי (על ההפסקה עם בעלה) כדי להגיע להצלחה הזו.
נראה לי שלארין היה אומץ רב, דילגה חלקית על ההנחיות של המרכז בו עבדה, הימרה עם בעלה ונלחמה על להפיק את המיטב מכמה תלמידים שהיו ללא ספק מעורבים בנסיבות החברתיות הגרועות והמגוונות ביותר. זהו סרט מומלץ מאוד, לתלמידים ולמורים, כדי שיראו את ההתלהבות ואת ייעוד ההוראה במשמעותם הגדולה ביותר, ובכך יגיעו להצלחתו ההדדית הקשה של המחנך שמעריך את כיתתו וזוכה לגומלין.
ברמה הקולנועית, יש להזכיר כי למרות שיש לו כמה דוגמאות קונבנציונאליות של הקולנוע הצפון אמריקאי, לא כל היער הוא אורגנו, וכי לסרט יש קונוטציה של "אמריקאי" זה לא יהפוך אותו לסרט גרוע רק בשביל זה עוּבדָה. זה סרט טוב בשבילי ו מומלץ מאוד למי שרוצה לטבול בבעיה השנויה במחלוקת של חוסר עניין של תלמידים במערכת החינוך הנוכחית. אחד הדברים שהכי אהבתי זה הביטחון הרב שהמורה מפגינה בפוטנציאל של תלמידיה.
עוד מידע - קולנוע וחינוך: 'הנס של אנה סאליבן'
מקור - לדינוזאורים יש גם בלוג