הבמאי הספרדי המוכשר זומן על ידי העיתונאי רוזה מונטרו, מהעיתון El País, לשיחה נרחבת על הקולנוע והחיים שלו.
הראיון, ששוכפל על ידי פאגינה 12, חושף מחבר אישי מאוד ואדם מצחיק מאוד שמדבר על השינוי שמשמעות עבודתו האחרונה בקריירה, פשעי אוקספורד, דרמת משטרה המבוססת על הרומן של הסופר הארגנטינאי גיירמו מרטינז.
אלכס דה לה איגלסיה סוקר את כל סרטיו, מסביר כיצד הוא משתמש בהומור (וכיצד אפשר לגרום לחשוב ממנו), על צעדיו הראשונים בקולנוע, על יחסיו עם אלמודובר באקסיון מוטאנטה, על עברו המשפחתי הבעייתי וההווה שלו , עם שתי בנותיו.
לאחר מכן, חלק מהראיון:
- אתה אומר שאתה מרגיש חופשי יותר כאשר אתה עובד עם החומר של אחר. האם בגלל זה הצלחת לעשות סרט שאינו קומדיה בפעם הראשונה? כלומר, אם אתה מדבר על נושאים שהם יותר משלך, האם אתה צריך להעמיד פנים שאתה צוחק עליהם?
-כן, לגמרי. כדי לדבר על עצמך אתה צריך לחפש מנגנונים שהופכים אותו לנסבל.
- הוא בדרך כלל אומר שהומור הוא בריחה. למשל, הוא אמר: "הסרטים שלי הם פחדנים מיסודם, על בחור שלא מעז להתמודד ישירות עם המציאות ומשתמש בקומדיה או בדיחות כמו חובבי ימי הביניים".
- האמת, אני לא רואה את זה ככה. להיפך, אני חושב שהומור מאפשר לנו להתעמק בדברים. ובכן, כן, לפחות אתה בורח ותוקף. וגם ההומור מסתיים ביהירות. תראה, ב רצח אוקספורד מה שקורה לדמויות הוא שהם נענשים על יהירותם. הדבר המעניין בסרט הוא שהוא גורם לך לראות שהדברים הם כפי שהם מכיוון שאתה איכשהו מתגרה בהם, אתה גם חלק מהמשחק, ואינך יכול להאשים את כאב האנושות במערכת או בהיסטוריה. למעשה, אתה גם עובד כל יום כדי שהכאב הזה קיים. למשל משמחתך. כי השמחה מניחה חוסר מודעות מסוימת.
-אתה מאוד מצחיק, הסרטים שלך מצחיקים, אבל ברקע תמיד יש מצע נורא ...
- כן, וגם מה שקורה הוא שידע הכאב מייצר יכולת הרבה יותר גדולה ליהנות. כל מי שהיה בהלוויה בהחלט יודע מהי מסיבה. במובן זה, ההומור שמעניין הוא האסור ... תצחק על מה שאתה לא יכול לצחוק עליו, זה הדבר הכי מצחיק בעולם. אני זוכר שפעם הייתי במסה בילדותי עם חבר, בשורה הראשונה. ומשהו לא בסדר עם הכומר, ואני וחבר שלי התחלנו לצחוק בקול רם. ובהתחלה זה היה משהו פשוט מצחיק, אבל כשהבנו שהכומר צופה בנו אבל לא יכול להגיד כלום כי הוא היה בדרשה, אז הצחוק הפך למשהו ענק, בלתי נשלט, משהו כמעט כואב. זה המפתח, לצחוק על מה שאתה לא יכול לצחוק עליו.
–העבודות חושפות את האמן, אבל לא כולם יודעים לקרוא את היצירות האלה, או יותר נכון כל אחד שם את הדבר שלו וצופה בסרט אחר. ואז יש את איש הציבור, שבדרך כלל אין לו כל כך מה לעשות איתך. למשל, קראתי איתך ראיון שבו נראה שהעיתונאי הכריח אותך להיות מצחיק כל הזמן. אם אתה רוצה להיות רציני, לא הייתי נותן לך. הדמות הציבורית היא סטריאוטיפ.
"כן, כן, זה כך." הנטל של העסק הזה שאנו נמצאים בו הוא שאנשים רוצים להיות ברורים בדברים, הם רוצים לדעת מי אתה. ואז הם מתייגים אותך: זה האיש הזה שעושה סרטים מצחיקים. ויש רגע שאתה אומר, היי, סליחה, אני עושה סרטים מצחיקים, או לא. בילי ויילדר הוא אולי הבמאי שיצר את הקומדיות הטובות בעולם, אבל גם סרטים דרמטיים אכזריים. והקומדיות שלו מפחידות ... והקומדיות שלו מפחידות עוד יותר מהדרמות שלו! לדוגמה, הדירה מפחידה אותי הוא כנראה אחד הסרטים הטובים שראיתי, אבל לא הייתי מעז להגיד שזה אחד הקומדיות הטובות ביותר, כי זה מפחיד אותי. אני מרגיש כל כך מזוהה עם הפחדנות והייסורים של הגיבור ... הבחור הזה שישמח את מבוגרים עושה מסיבות בביתו שלו וכולם חושבים שהוא חרמן והוא לא ...
–בפנים היא בוכה.
- וזה כל כך דומה למה שיכול לקרות לי, למה שקורה לכולנו, שהסרט הזה מפחיד אותי. אבל הדבר הנפלא בווילדר הוא שהוא גורם לנו ליהנות מלהגיד לנו את האמת.
"זה מה שאתה עושה בקומדיות השחורות שלך מאוד."
–עזונה, שלדעתי הוא אחד האנשים החשובים בתרבות הספרדית בעשורים האחרונים, אמר שהוא לא עשה קומדיות, שהוא עשה טרגדיות גרוטסקיות. וזה משהו שהייתי גם מנוי עליו.
- מה שעשיתי כשהייתי צעיר זה לצייר קומיקס.
כן, אהבתי מאוד לצייר. ובמקביל שציירתי והייתי בבר הפילוסופיה, נכנסתי למועדון הקולנוע של האוניברסיטה. ואז חבר, אנריקה אורביזו, התחיל לצלם סרט. אני תמיד אומר שנכנסתי לקולנוע מרוב קנאה. באותה תקופה האנשים שיצרו סרטים היו כולם אנשים רציניים, פילאר מירו, מריו קאמי, הם לא היו ילדים. חשבתי שכדי לעשות סרטים אתה צריך להיות כזה, מישהו רציני ובעל מסמך רשמי שמאשר לך להיות במאי ... אבל האומץ והעזה של אורביזו הראו לי שמישהו כמוני יכול גם לעשות סרט. ושם העולם שלי נשבר. ביליתי שבוע בלי לישון אומר לעצמי: אם אני לא עושה סרטים, שום דבר לא הגיוני. אם לא אעשה סרטים, אני אמות.
- והוא עשה את הסרט הקצר הראשון שלו, רוצחי מרינדאס.
–כן, היינו צריכים ללמוד הכל תוך כדי הדרך ... היה לי בדיוק כסף לשלם על הסרט, לא היה לי יותר. לא יכולתי לשלם לשחקנים והם הלכו. זה היה ארבעה ימים קצרים והם אפילו לא החזיקו מעמד. הגיבור עזב את היום השני והיו לי כמיליון יריות שהייתי צריך לעשות, כשהגב שלי מופנה. מכאן שלקצר יש תכנון מוזר שכזה.
"אבל הכל הלך לו טוב מהר מאוד". לאחר מכן כתבת תסריט עם כותבך הוותיק, חורחה גואריקואצ'ווריה, ואלמודובר הפיק את הסרט.
–טוב, כן, מסרנו את התסריט לחבר, פז סופרטאגוי, שעובד עם אלמודובר, ופז אמר לנו שפדרו רוצה לדבר איתנו ... איכס, ההשפעה הייתה אדירה. פדרו היה זה שביקש מאיתנו לעשות את הסרט. כי אם הוא יגיד לנו: לא, אני רוצה שתטאטא ...
- הם היו עונים: כן, כן ...
כן, כן, פדרו, מה שתגיד. אני רוצה שתעשה סרט תיעודי על לווייתנים ... ובכן, כלום, נו, זה נעשה. אבל לא, הוא הפיק עבורנו את התסריט ויצרנו את Mutant Action, סרט שביים בצורה גרועה להפליא.
-לא, מה קורה, זה טוב מאוד. אהבתי את זה מאוד. זה היה מאוד מקורי.
עשינו הכל במהירות. מי עומד לביים את הסרט? אמרתי. וחשבתי: מישהו עומד לתת לי סטירה עכשיו ... אני חושב שעכשיו לא הייתי מעז לירות באקשן מוטנטי, כי אני יודע מה ההשלכות של הדברים. מנוע הפעולה הוא בורות. אם מישהו היה אומר לי: לא, תראה, זה יביא לך את כל סדרות הבעיות האלה, אתה הולך לקרוא בעיתון שאתה אידיוט ... אז כנראה שלא הייתי מעז.
-סרטך השני, יום החיה, זכה להצלחה אדירה ...
-זה היה רעיון שהיה לנו הרבה זמן, מהאוניברסיטה. חורחה ואני לא העזנו לעשות זאת מלכתחילה כי זה נראה לנו קשה. בפרויקט הראשוני סיפר הסיפור על כומר מאוניברסיטת דאוסטו, שם למדתי, הנוסע אל תנורי הפיצוץ של ססטאו כדי לחפש אחר האנטיכריסט. וגם בהתחלה יום החיה לא היה קומדיה בכלל. הוא נקרא הנשיקה השחורה, והסרט הסתיים במגדלי הקיו, והיו 5000 כוהנים מכל רחבי העולם בראש אחד המגדלים, ודרך חבל הלכו בתהום אל הבניין השני, ו במגדל אחר היה השטן, שגובהו חמישים מטרים, ישב על כס מלכות. ואז כל הכוהנים היו מסתובבים ונותנים לשטן נשיקה על הצד האחורי, ועל הצד האחורי הם היו רואים את פניו שלו ... בסיפורים מימי הביניים שמדברים על השטן, ככה זה ... זה היה התסריט הראשון כתבנו. אבל כשקראנו אותו הבנו שזה בלתי אפשרי.
–אתה עושה אלף דברים במקביל, משתתף בפסטיבלי סרטים קצרים, מצייר קומיקס, כותב נרטיב, מכין אלף תסריטים לקולנוע וטלוויזיה, מנהל "בלוג" ... לא בשביל. אתה נראה כמו אובליקס, נפלת לתוך הקומקום.
-אני גם דומה בנפח ... אחת התעלומות הגדולות של האנושות שעדיין לא נפתרה היא האם עדיף ללבוש מכנסיים מעל או מתחת לבטן. ואני עם אובליקס, אני חושב שזה הרבה יותר טוב מלמעלה.
- אמרתי את זה בגלל ה"איץ "המתמיד. זה היה כמו בילדותו בלע קסם של אנרגיה ...
-כן, האמת היא שמאז שהתחלתי לעשות סרטים אני כאילו ... אני מרגישה שאני בנפילה חופשית, זה כאילו אני נופלת כל הזמן לתהום ללא תחתית, אהההההההההההההה ... אבל, כמובן, איך נפילה חופשית ארוכה מאוד כי כבר התרגלתי, ומדי פעם, בזמן שאני נופל, אני קורא את העיתון, ויש לי ספות שנופלות איתי, נוח לי בסתיו.
–לאכלת שתי בנות, זה לא נתן לך קצת רוגע?
-זה שינה את חיי. עכשיו סוף סוף אני מוצא משמעות לקיום. תודה לבנות שלי, וגם לאשתי. תמיד הייתה לי התחושה שהחיים הם מחזה של יונסקו, אבל לא עכשיו. זהו שתסריט החיים מחושב היטב, כי כאשר מגיעה השפל הזה במערכה השנייה, פתאום מופיעים שני דברים קטנים שתלויים בך ואתה מבין שיש דברים חשובים יותר ממך. כולנו חושבים שאנחנו גיבור הסרט שלנו, ואולי לא, אולי אנחנו משניים בלבד. וזה מאוד מנחם. בכל מקרה, אני צריך ללמוד ליהנות מהטוב.
–אמרת קודם שאתה לא רוצה להפסיק. ממה אתה בורח? אילו שריפות אישיות יש לך מאחורי הגב? אני יודע שעברת נסיבות קשות ... אביך מת כשהיית ילד ...
"אבי מת כשהייתי בן שתים עשרה." ואחותי מתה מסרטן בגיל שלושים, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה כלל. אני בורח. ויש לי אח עם בעיות נפשיות מאז שאני זוכר את עצמי וזה גם מאוד קשה. לפעמים אתה מרגיש שאין לדברים פתרון, וזה מה שלרוב גורם לך להשתגע, נכון? ... אבל, אבוי, אני לא אוהב את כל זה שאנחנו מדברים עליו. אנו חוטאים מתוך מודעות עצמית מוגזמת. אם הייתי קורא את הראיון הזה, לא הייתי אוהב את הדמות הזו בכלל. אבל כמה בכי, בעל חיים מרשימים, מזל מרשים! וזה נכון, אני כן. אני זוכה, אני שמח לעשות סרטים. מה שאני הכי מעריץ בעולם הוא ההומוריסט. לאדם המסור להצחיק אנשים. ובמיוחד לקומיקאי שאין לו שום יומרה. זו הסיבה שאמרתי פעמים רבות שאני רוצה לעשות סרט טהור מבחינה כימית, אך ורק בשביל הכיף. בלי כאבים מאחור.
–סרט שחוגג את שמחת החיים. כי השמחה קיימת.
–כן… יש רגעים מאושרים. אתה ליד שולחן, אכלת טוב, אתה עם מישהו שטוב לך, אתה שותה קפה, אתה רגוע, הבנות מתרוצצות ואתה אומר לעצמך, אלה החיים. וזה מושלם. כן זה נכון. שקיים…
לקריאת המאמר המלא לחצו כאן
מקור: העמוד 12