צ'רלי קאופמן הוא היה תסריטאי לסרטים מדהימים כמו «מגנוליה«Wonderfulגנב הסחלבים»Wonderfulשמש נצחית בראש צלול«. ללא דופי בכל צורותיו, הוא השיג מבנים נקיים בסיפורים שהקשו על ניקיון שכזה. אבל מידם של במאים גדולים, הוא ידע לייצר את הזמנים הדרושים, וגם לתת את העומק המושלם לכל אחת מהדמויות.
ובשנה שעברה הוא הופיע לראשונה כבמאי של תסריט אישי, שכבר עשיתי עליו ביקורת כאן לפני זמן מה, שנקרא «סינדקדוק ניו יורק«. סרט שממנו, אני מודה, באמת ציפיתי להרבה. וללא ספק, הוא הצליח לספק בי כל ציפייה והגיע לתואר הנכסף של נשגב. לא קל לשכנע את הקורא שלסרט יש ערך פיוטי אמיתי, כמו גם נרטיבי וקולנועי. ובכן, במקרה הזה אתה חייב לסמוך באופן עיוור על המילה שלי. וזה שניצול היקרות של המטאפורה על המסך, בתוספת עומקן של דמויות בודדות למרבה הצער, התפטרו בעצב באידיאליזם שבורח מהעיקר. ורק הוא, גיבור בגילומו פיליפ סימור הופמןהוא זה שבאמת חי ומת מתוך שיקול של ראייה, של מה שנראה ושל החזון המתקבל, שאבד מעצם הסתירה שהפחד מסיק בהוויה.
אבל השירה אינה מכירה את מחסומי הפאניקה, ואפילו בדמעה מהותית היא מציפה את ההוויה בפשטותו של האוניברסלי, שהולך יד ביד עם המצומצם. כי הארץ החומרית הזאת נאלצת להיאחז בחתך, ברגע, לעצם הפיכתו של זמן שהורג אותנו, לאט לאט, או מהר מאוד.
כל זה עובר דרך הסרט, חיים ומוות, אמנות ומוות, אהבה ומוות, ובדידות ובדידות, ואז מוות. במעדן אולי מיועד הוא שאני מפרט את הסרטים שהם חלק מעשירייה הראשונה שלי. ובכן, זה נכנס לרשימה, קרוב מאוד למקומות הראשונים. כי היום אין סרט שמפשיט גם את הזמן וגם את האנושי, כפי שעשה צ'רלי קאופמן.