אתמול הייתה ההקרנה השנייה של הסרט «סרטים קצרים עיראקים«, סרט בן 90 דקות, מחולק לשני חלקים לפי הנושא המסוים עליו עובדים בכל מחצית. הסרט נעשה על ידי במאי ארגנטינאי, שנקרא מאורו אנדריצי. זהו סרט שכפי שאמר הבמאי בהצגת סרטו, מסיים את דרכו בפסטיבל הסרטים העצמאיים של ארצו, שכן הוא כבר ביקר בפסטיבלים שונים באירופה ולטיניים בשנה שעברה.
והרבה בלט ברחבי העולם, על היותו הסרט הראשון שנעשה עם תמונות דוקומנטריות שנמצאו ולוקטו במשך ארבעה חודשים על ידי אנדריזי, לקוחים מאתרי אינטרנט, ומקורים מידיהם של שני הצדדים של המלחמה בעיראק. אותם חיילים, גם צפון אמריקאים וגם עיראקים, צילמו את התמונות שמרכיבות את הסרט הזה, לאחר שכמובן עברו ריטוש על ידי הבמאי, על מנת לתת תחושה ונקודת מבט ברורה לרצפים שהושגו, תוך הוספת מוזיקה שמאתר ומקשר בצורה יותר ממוסרית כל אחת מהתמונות הנצפות לאורך הסרט.
אכזריות זוועתית היא מה שניתן לראות לאורך כל השעה וחצי שהסרט נמשך, ולא היו סצנות משוחזרות של מה שמלחמה יכולה או יכולה להיות. במקום זאת, הם תמונות שנלכדו על ידי הגיבורים שלהם, המראים לנו שברים שבהם פיצוצים בלתי צפויים, מקרי מוות אלימים ושתי דרכים מאוד נוגדות לראות את המלחמה, מובילים אותנו דרך מסע היסטורי של מה, אפילו היום, ניתן לחוות במזרח התיכון , אם כי בקנה מידה קטן יותר.
אנדריזי דיבר על הסרט, והעלה את עבודתו כצורך שלו להתבטא נגד העוולות שראה במצב המלחמתי שהתרחש עד לאחרונה בעיראק. והוא גם הדגיש את ההבדלים הגדולים שהוא יכול למצוא בין התמונות האמריקאיות והעיראקיות. וזה שבשניות, יש טיפול מדהים במתח, שהחיילים נשארים חבויים ומחכים, שכן ההתקפות וההגנות שלהם מחושבות היטב. הם מטפלים בעצמם בסבלנות, ובאהבה עמוקה מאוד לאללה (הם חוזרים כל הזמן «אללה גדול«). ברדיקליות שלו, שיוצר הסרט אמר שהוא לא שותף לה, החיילים העיראקים נותנים את נפשם למען הגנה על אדמתם וזכויותיהם, וזה מה שהכי הניע את אנדריצי משם. מצד שני, החיילים האמריקאים מראים, בתמונות שלהם, אלתור מתמיד באופני ההתקפה שלהם, יותר מאשר ההגנתיים. הם אף פעם לא יודעים מאיפה תבוא פצצה, כדור, התקפת פתע מכל סוג שהוא. יחד עם זאת הם יותר לועגים בהישגיהם. וזה שבחלק הראשון של הסרט אתה יכול לראות «סרטון וידאו»בוצע על ידי חיילים אמריקאים באחד מההתנחלויות שלהם, כאשר אחד מהם שוטט במרחבים השונים של האתר, בהובלת מצלמה, ומוזיקה התנגנה ברקע. ומה שמיוחד, מעבר לכך, הוא יחסיו עם המציאות ועם הדת. מכיוון שבניגוד למה שהחיילים העיראקים מבטאים כל הזמן, ועל כך הם אסירי תודה, חיילי ארה"ב מתפללים לאלוהים בבקשה להוציא אותם מהמדינה הזו בחיים, מהמלחמה ההיא. הגניחות הנוכחות כל הזמן שלהם דומות יותר לקריאה לעזרה, כאילו הם הרגישו כמו גיבורי סרט אימה הוליוודי אמיתי.
אבל מה שהבמאי הכי רצה להדגיש כשדיבר על הסרט שלו היא העובדה שלמרות שהוא לא מאוד נוכח בתמונות, מה שהכי אומר בסרט הוא מחוץ לשדה, הנוכח כל הזמן בתודעת הצופה, שיש חברה, יש עם, יש חפים מפשע סביב המלחמה העקובה מדם ההיא שמתפתח בלי שביתת נשק, בלי שלום. וזו הסיבה שבתחילת כל חלק היא מציגה באותיות לבנות על רקע שחור הסבר על העובדות, על החומרים ועל החפים מפשע שאינם אלא קורבנות במלחמה שנראית, ללא הרף, מבוצעת. ללא בסיס.
למעשה, עבודה שלמרות השיעמום שהאטיות של כמה תמונות עלולה לגרום, שווה לראות. וזה שהסרט הזה הוא כנראה זה שפותח שורה של ז'אנרים חדשים, שעושים שימוש במה שהטכנולוגיות החדשות מספקות.