לפני כמה ימים ראיתי, בכורסה נוחה בבית נוח, ועל מסך גדול חביב, את הסרט האחרון של מיירלס"העיוורון«, עיבוד ליצירתו של סאראמאגו, «מסה על עיוורון».
למי שלא ראה, מדובר בסרט עם דימויים מאוד מרשימים, כרגע, בשל הקשיחות שבה מסופרים האירועים. מגיפה מתחילה להשפיע על כל אזרחי צפון אמריקה, ומשאירה אותם עיוורים לחלוטין. בשאיפה לשמור על שלומם של הלא נגועים, הממשלה מחליטה להכניס את העיוורים החדשים למרכזי מעצר, שם עליהם להתארגן ולנהל את עצמם. אחת הדמויות שמתעוורת נשואה לאישה שכדי ללוות אותו, מעמידה פנים שהיא עיוורת, ובסופו של דבר מרותקת באותו מקום.
ככל שהזמן מתקדם, בית המעצר הופך צפוף יותר ויותר, מה שמוביל לאינספור סיבוכים אלימים, יותר מקרי מוות ותחרויות, כמו גם שחיקה. לאורך כל הסרט היא היחידה שיכולה לראות, ולכן היחידה שיכולה לעזור למי שלא רואה, אבל גם היחידה שסובלת מהנגעים הרגשיים שהנסיבות מחוללות.
באופן אישי, אני מודה שהסרט מצא חן בעיניי, והוא הלחיץ אותי עד כדי שקיעה גדולה בכורסה שבה הייתי. אבל מצד שני, אני לא יכול להכחיש את העובדה שזה לא יותר מאשר עיבוד די מילולי של הרומן. וזה למה? כי שקלתי, כשראיתי אותו, שהסרט לא לקח את הסיכונים של משמעת. הקולנוע מספק מנגנונים וכלים שבעזרתם ניתן לספר דברים מסוימים בצורה הרבה יותר עשירה, ושונה לחלוטין ממה שנספר ברומן.
הטקסט הכתוב נותן חופש לדמיון שאין דומה לו. ובכן, הקולנוע חייב גם להיות מסוגל לנצל את הכלים שלו כדי להשיג את אותו אפקט. באופן אישי, אני חייב לומר שנמאס לי מהעיבודים המועטים שהושמעו, שמהמרים על מילוליות שמעט מעשירה. מתוך כל זה, הסרט די טוב, והרומן המקורי נהדר, נהדר מאוד...