הסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"במקרה הראשון, זה זעזע אותי, מכיוון שהוא מתחיל כמו הסרט האסון"כביר«. משאב שנמצא בשימוש נרחב מדי בקולנוע בצפון אמריקה, זה של סיפור סיפור, באמצעות אחר שתמיד מככבת בו אישה זקנה באמצע המעבר לצד השני. היא, גיבורה מזדקנת, משתטחת במיטת בית חולים עם בתה, רואה את הסוף מתקרב, בעוד שבחוץ יש, באופן מוזר, הוריקן להרוס הכל.
כעת, הסרט אינו בולט בווירטואוזיות אסתטית, ואפילו לא אתית. הוא מוצג תחת קו עלילה שאני מוחא כפיים בעיניים, נתמך בסיפור המצוין של הסופרת המצוינת סקוט פיצג'רלד. אפשר היה לנצל הרבה יותר ביחס למשאבים השונים שעל השולחן שהיו אמורים להעסיק. זה נראה לי מעט שיחק מכמה בחינות. אבל, מצד שני, אני מחשיב אותה הרבה יותר אנושית ממה שיכולתי. נוצר משהו מאוד אינטימי עם השחקנים, שלדעתי עולה על המילים.
האמנות היא משהו שהוא באמת ללא דופי, כמו גם הביצועים, בעיקר של קייט בלאנשט, אישה לה יתן את חייו על כישרונה ויופייה. וזה שהוא מסנוור מהיכולת הפיזית להיות, זה באמת משאיר אדם נדהם. בראד פיט הוא לא מזעזע, אבל הוא צודק בתפקידו, אם כי יכול היה לתת יותר, אם הבמאי שלו היה מבקש זאת. אני חושב שהוא מושלם, ביחס למה שהסרט מהמר על עצמו. ציפיתי להרבה, זה בטוח. הנושא מסנוור, בלתי ניתן להכחשה, אבל אני לא יכול לומר שזהו סרט שיירשם בהיסטוריה בגלל התצוגה המבריקה שלו. אני חושב שזה פשוט סרט די טוב.