לאורך שנות השמונים עד שנות התשעים, פרינס הוצג כ יריבו הגדול של מייקל ג'קסון, בתחרות בין מוזיקה שחורה להשגת תואר "מלך הפופ". אומרים שתחרות זו שימשה תמריץ ליצירתיות בין השניים.
זה גם נכון שזה היה שני סגנונות שונים, גרסה קצת יותר פרועה וכהה יותר בצד של ג'קסון, וגרסה "זוהרת" יותר בצד של פרינס.
הסופר והקולנוען נלסון ג'ורג 'הרחיק לכת וכתב את זה פרינס הגיע לקהל רחב יותר, למגוון טעמים גדול יותר, וזה לא אהב את מייקל ג'קסון כלל.
בסקרנות שתי הדיוויזיות של המוסיקה האמריקאית השחורה נולדו באותה שנה, 1958. שניהם התרוממו לראש פסגת הכוכבים, בשיא סצנת המוזיקה. לכל אחד היה אזור ממלכה אחר. בעוד פרינס התיישב במינסוטה, בצפון ארצות הברית, היה למייקל ג'קסון מרכז הפעילות העיקרי שלו ב- Neverland, קליפורניה.
הם גם הסכימו על עלייתו לתהילה. פרינס קיבל את להיטו הגדול הראשון עם עבודתו «1999». רק כמה שבועות לאחר מכן, ג'קסון היה שובר שיאים עם "מותחן ». כשעלו יחד לבמה בשנת 1983 בהופעה של ג'יימס בראון, הם עשו כמיטב יכולתם להימנע אחד מהשני.
הכל מעיד על כך שהנסיך של מיניאפוליס סירב שוב ושוב לעבוד עם ג'קסון. ביוזמת צדקה, יחד עם כוכבים גדולים אחרים של המוזיקה האמריקאית, להקליט את השיר "We are the world", שנכתב על ידי ג'קסון. לבסוף, הוא השאיל את קולו לשיר אחר באלבום.
נאמר גם כי הנסיך רהציע הצעה מג'קסון להשתתף בסרטון המפורסם של "רע", 1987. בשנת 2004, פרינס היה היחיד מבין השניים שביקר את השני בפומבי, ושר: "הקול שלי עולה גבוה ואף פעם לא עשיתי את האף, זה השני", באלבום שלו "מוזיקולוגיה".
נכון גם שלמרות יריבות זו, פרינס עלה להופעה שלו, על הבמה, "אל תפסיק עד שתספיק"., אחד הלהיטים הגדולים של ג'קסון.
(מקור התמונה: http://mjhideout.com)