מניפה של דקונה, נערת הכוכבים ההוליוודית המיתולוגית והמסנוורת חוזרת עם הסרט הזה, ועם עוד כמה שנים על כתפיה. בסביבות שבועיים, אם אני לא טועה, הבלונדינית הצעירה מסנוורת בכישרונה הגדול, יחד עם השחקניות הנפלאות. המלכה לטיפה, ג'ניפר הדסון, אלישיה קיז וסופי אוקונדו, בין כמה אחרים.
בימוי ג'ינה פרינס-Bythewoodעם צפי לשחרור בשבועות הקרובים, הסרט מספר את סיפורה של לילי (דקוטה פאנינג), האחראית על כך שירה בטעות באמה כשהיתה בת ארבע. היא נשארת בטיפול של אב אסון, שנותן לה חיבה מועטה, והיא בורחת עם "האומנת" שלה, רוזלין (ג'ניפר הדסון), ברונטית שרק חולמת שאנשים צבעוניים יכולים להיות בעלי זכויות אזרח כמו לבנים. סיפורה של אמו.
במסעם, הם מגיעים לביתה של אוגוסט בואטרייט (המלכה לטיפה), שאתר שלה הייתה לילי התייחסות מסוימת לאמה המנוחה. שם, אוגוסט עוסק בתחום הדבורים, בהיותו המפיק החשוב ביותר בעיר. הוא גר עם שתי אחיותיו, יוני התובענית (אלישיה קיז), ומאי הרגישה ביותר (סופי אוקונדו). שם, שני האסקפיסטים מוצאים מקלט בכך שהם מספרים סיפור כוזב, ונשארים תחת טיפול שלוש האחיות בתמורה לתת עזרה במשימות יומיומיות.
ובדרך זו היא שלילי מתחילה לחיות עם אמהות שונות, בהיעדר אחת, ובכך לגלות את החיים בפאר הגדול ביותר שלה. להבין מה זה חיבה, חופש, כיף, שירת הדברים. אם כי, באופן בלתי נמנע, מאז הזמן בו הסרט מתרחש, שהוא מימוש מלא של זכויות האזרח, החיים עם אנשים צבעוניים באותה תקופה היו המבוכה הגדולה ביותר. לכן מתעוררות בעיות שונות סביב המשפחה הזו, עד לרגע שבו לילי הקטנה באמת מחליטה לבטא את השאלות שהובילו אותה למקום כזה. וכך, להכיר את אמו באמת.
סרט מבריק, פשוט ואנושי ממש, שבו דקוטה הקטנה זורחת במלוא הדרו. סרט שהוא בכלל לא יומרני, שמדגיש את הערכים הבסיסיים וההכרחיים ביותר, כמו חיבה וכבוד. וגם הבנת הזמן בהמולת האשמה וחוסר הוודאות שהחיים מציבים לנו.